• דימום – הדימום עלול לגרום לקריש דם באזור הניתוח. קריש כזה עלול לגרום לנמק של העור או של הסחוס שבאוזן, ולכן יש צורך לטפל בו. נמק של העור פירושו הרס ומוות של תאי עור. ובעברית: זהו עור שלא הגיע אליו דם והוא פשוט מת. איך זה נראה? כמו פצע עם גלד שמתרפא אבל משאיר צלקת. הטיפול בנמק הוא הוא טיפול מונע. כלומר, המטרה היא לסלק את קריש הדם בזמן כך שלא יווצר נמק. איך מסלקים את קריש הדם? פשוט מאוד: פותחים (שוב) את המקום ומוציאים אותו. אבל, כיוון שבימים הראשונים אחרי הניתוח יש על האוזניים תחבושת ואף אחד לא רואה מה קורה מתחתיה, צריך לשים לב לסימנים מוקדמים כמו כאב פתאומי שלא היה שם קודם או סימנים של דם שהולך ומתגבר בחבישה. סימנים אלה מחייבים פנייה לרופא.
• זיהום – זהו אמנם סיבוך נדיר, אך במידה והוא מופיע יש צורך לטפל בו בכמויות גדולות של אנטיביוטיקה מתאימה וגם לפתוח ולנקות את האזור המזוהם. אם הזיהום לא מטופל בזמן, עלול הסחוס להיפגע ואז יווצר עיוות קבוע של אוזן. זוהי הסיבה לכך שברוב המקרים המנתח נותן טיפול אנטיביוטי עוד לפני הניתוח ומבקש להמשיך בו למשך כמה ימים אחריו.
• חוסר סימטריה – האמת היא שחוסר סימטריה קל בין שתי האוזניים קיים תמיד. חוסר הסימטריה הופך ל"סיבוך" כשמדובר בכזו שהיא מעבר למקובל. והפתרון: ניתוח מתקן.
• הישנות – יש מקרים שבהם התפרים לא מצליחים לשמור על המבנה החדש של האוזן, והיא (האוזן) חוזרת למצבה ההתחלתי. במקרה כזה, צריך קודם כל להמתין כמה חודשים עד להחלמה מלאה של הניתוח ואז יש צורך בניתוח חוזר.
• תפר בולט – לפעמים קורה שאחד מהתפרים הלא נספגים, אלה שתפקידם לשמור על צורת האוזן, מתבלט לתוך העור. במקרה כזה יש צורך לסלק את התפר.
• איך? חתך קטן וזה עובר. ונא לא לדאוג: הוצאותו של התפר לא תשפיע על התוצאה הסופית של הניתוח, בגלל שכאשר קורה סיבוך כזה, הקפל כבר יציב במידה מספקת.
• צלקות קלואידליות – קלואיד הוא הכינוי הרפואי לצלקת שמתרפאה ביתר (יותר מדי) וחורגת מגבולות החתך המקורי שלה. זה כאילו שהגוף עובד שעות נוספות על ריפוי הצלקת, ומגזים. במצב כזה, במקום פס דק שהולך ומתבהר, מתקבלת רקמה שבולטת מעל פני העור, ושצבעה אדום סגלגל.

———-